זהו הציטוט שפותח את גזר הדין הארוך שניתן היום מפי כבוד השופטת אופיר, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניינו של הירשזון.
ואני חייבת לומר, שהיום בצהריים היה לי קצת קשה.
ישבתי במשרד ממשלתי כלשהו, והטלביזיה (שאין לי בבית, ככה שאנו נפגשות באירועים נדירים), הייתה פתוחה. ראיתי את חיוכיהם של חלקם מיושבי בית המשפט, שמעתי כי בנו מתייפח באולם בית המשפט, ראיתי את ההמולה התקשורתית, את הכתבים המסתערים על הירשזון כשיצא מדלת האולם וצעד למעלית, והיה לי קשה.
הרהרתי בפועלו ההיסטורי של הירשזון, "מגן כספי ניצולי השואה" בעבר, נדבן לא קטן. נזכרתי בסיפורי המשפחה על היותו בעל מסור לאשתו החולה טרם פטירתה. ראיתי מול עיני אדם לא צעיר, במצב בריאותי לא קל.
וכל אלו נגעו לליבי.
כשקראתי בערב את גזר הדין, הבנתי כי כיוונתי לדעת גדולים. גם כבוד השופטת התלבטה. פרק שלם דן בנימוקים לקולא, ולמרות זאת, מכריעה השופטת לחומרה, לא לפני שהיא מצטטת בגזר דינה דברים שנאמרו בפרשה אחרת, והיפים לעניין הנוכחי:
"הטענה שנטענה יותר ברמז מאשר במפורש היא שכאילו יש לזקוף את כל ההצלחות הללו כנגד כשלונותיו של המערער בפלילים, כך שלבסוף אולי עוד תישאר "יתרה" לזכותו. גישה זו היא הרת אסון למערכות השירות הציבורי. הרי היא אומרת שעובד ציבור העושה פעולות מוצלחות למען המדינה, אל לנו לבדוק בציציותיו, אפילו אין הוא שומר על איסורי החוק "היבש". סופה של גישה זו היא שגדולים ותקיפים רואים עצמם כעומדים מעל לחוק, כאילו קיים החוק רק עבור בני תמותה רגילים… רק הינזרות קפדנית של עובדי ציבור, בקטנות כבגדולות, מניצול כלשהו של כוחם וסמכותם למען טובתם הפרטית תוכל למנוע את סכנת הלבנטיניזציה של השירות הציבורי המאיימת על המדינה, ושום "קיזוזים" אינם באים בחשבון כאשר בכספי ציבור אנו עוסקים".
אחרי שקראתי את נימוקיה, תחושתי הוקלה. במעט.
לפחות צריך לקוות שהמטרה הציבורית תושג.
