יש איזה זוג שמתגשר אצלי כבר תקופה, לאט לאט אנחנו מגיעים להסכמות, אבל בדרך עוברים לא מעט כאב:
הוא מאשים אותה, היא מאשימה אותו,
כל מה שהפריע בזמן שחיינו יחד, ולא יכולתי להגיד, עולה שם,
איזו אמא היית, ואיזה אבא אתה היית, אתה קורא לזה אבא?
וכמה הרווחת וכמה בזבזת, מי השקיע בבית, ומי לא השקיע בזוגיות,
כל נושא שעולה, כמו חלוקה בהוצאות ילדים, חובות ישנים, זמני שהות – מעלה עניינים שהודחקו שנים,
והיו רגעים בהם החדר הרגיש כזירת קרב:
שני לוחמים זבי דם, שממשיכים להילחם בכל כוחם, על הכל.
אבל מה יפה בזה?
שאני יודעת בוודאות, שהם הולכים להיות אחלה גרושים.
ולמה?
כי האנשים האלו מדברים עכשיו על הכל, כל מה שישב עליהם, עולה,
והם עושים ניקוי רציני מאד למערכת היחסים ביניהם. הם אומרים באומץ רב, הכל, בפנים,
ולאט לאט, נגמר להם מה להגיד.
כמו מים עכורים שעמדו שנים, ועכשיו הברז נפתח?
בהתחלה יוצאת החלודה, יוצא החול, יוצא כל הגועל, אבל מתישהו המים יהפכו להיות צלולים?
אותו דבר.
ואני אתן דוגמא:
הוא נגיד, אומר, שהיא הזניחה שנים את הבית.
בהתחלה היא מכחישה, מאשימה בחזרה, צועקת.
הוא עומד על שלו. מזכיר. מתווכח. לא נותן לה להכחיש.
מתישהו, היא מתחילה לפגוש את האמת שלה. את מה שמתחת לצעקות ולהכחשות.
לאט לאט היא משתפת, בהתחלה רק את המגשרת, מה באמת עבר עליה באותן שנים, בהן בחרה להיות בעבודה ולא בבית.
היא מתחילה בכלל להודות, שזו הייתה בחירה.
תוך כדי שיחה הגוף נרגע, ועכשיו היא כבר מדברת ישירות אליו.
נפתחת ביניהם שיחה, והוא מתחיל להבין את החלק שלו, בטנגו הזוגי.
ואיך גם הוא היה אחראי, באותן שנים, לאווירה בבית.
ההבנה שהיא לא הזניחה, אלא סבלה, וברחה, ושילמה מחירים, נופלת.
והלב שלו, לאט לאט, נפתח.
הם מסיימים את המפגש באווירה קלילה, ואפילו בצחוק: "אני מקווה שמהגבר הבא שלך לא תברחי לעבודה כל היום", הוא אומר, והיא, עונה: "איזה עבודה תגיד לי, עכשיו אני מחפשת מישהו רגוע לצאת איתו לפנסיה".
בתוך מערכת יחסים, וגם בסיומה, אנחנו הרבה פעמים מפחדים מקונפליקטים:
מעדיפים לא להגיד, לא לריב, לא לכעוס, שלא יכעסו עלינו, ללכת בשקט.
זה קל יותר ומהיר יותר, אין ספק.
אבל כשהולכים בשקט, מפספסים הזדמנות לתיקון עמוק.
וכשיש ילדים בתמונה, שאנחנו עוד רוצים לגדל ביחד, ללוות ביחד לחתונות, ללידות,
התיקון הזה הוא רווח נקי, לכל המשפחה.
