"שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".

נסעתי עכשיו בפקק איטי עמוס במושבה, איימי ואני מדברות באוטו, בדיוק סיימנו כושר וקניות, ולרגע אחד, בגלל שמישהי ניסתה להשתלב שמאלה לחניה, מתוך שורת מכוניות שנסעה לאט, ואני עמדתי שם ללא יכולת לנסוע אחורה או קדימה, נוצר צוואר בקבוק, בפקק שהיה ממילא.
ובתוך שניה וחצי, יוצא מהרכב לפניי גבר, עצבני, כועס, הסיטואציה לא קשורה אליו כי הוא לא בחלק התקוע, אבל הוא יודע, והוא מבין, ניגש אליי ולזו שניסתה להשתלב שעומדת לידי, ומתחיל להמטיר עלינו הוראות:
לה הוא אומר – "סעי מפה!", היא מצידה מתחילה להתנצל בפניו, "אבל אני צריכה לפנות שמאלה", הוא מתעצבן: "אבל תראי מה עשית!",
ואז פונה אליי באותה אנרגיה: "את – את חסמת את כולם",
אני בוהה בו בהלם, משתתקת, חושבת: לא חסמתי אף אחד, מה אתה רוצה, ולמה ככה?
אז אני פונה לאשה השניה ואומרת לה – "מה קורה פה?",
(כי באמת עד אותה שנייה לא חשבתי שיש קונפליקט או בעיה, שישי, מושבה, פקוק, לא עניין מפתיע),
ואז הגבר הזה פשוט מסתכל על שתינו, חם, והוא כועס, ואומר לנו את המשפט הבא:
"אין מה לעשות, שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".
אני אכתוב את זה שוב, כי גם לי לקח רגע להבין שהוא מסגביר לי מתנשא מעליי נוזף בי ומנסה להראות לי למי יש יותר גדול (אגב, לי אין בכלל, אתה יכול להירגע):
"שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".
למשמע המשפט, האשה ואני הסתכלנו זו על זו, חיבקנו האחת את השנייה במבט, חצי התנצלנו זו מול זו, בשמו,
הרגשתי ממש שותפות גורל איתה (הלוואי והיא קוראת),
ונסענו משם.
הכל לקח חצי דקה, לא באמת היה פקק, הוא סתם נלחץ והוציא את זה עלינו,
אבל מאז, אני לא מפסיקה לדבר על זה:
אני ממש מרגישה בגוף את המשפט שלו, את האדוניות בכביש, את המבט המזלזל שנתן בשתינו, מבלי להכיר;
וחושבת לי, וגם דיברתי על זה עם איימי, שאם יש לו בת, איך הוא מגדל אותה, אילו ערכים הוא מקנה לה, איזה בטחון הוא נותן לה במי שהיא, ביכולות שלה, בייעוד שלה?
ממש כואב.
חזרתי הביתה מטולטלת, מכך שבשנת 24 זה עדיין משפט לגיטימי להגיד ברחוב, שלא לומר לצעוק, מול אשה זרה; שזה דבר לגיטימי להרגיש; איך זה הגיוני שמישהו עדיין חושב, שיש קשר בין המין שלי לנהיגה שלי, ליכולות שלי? זה לא נתפס בעיניי.
ואני גם תוהה, איך הוא יגיב אם יפגוש אותי בהמשך הדרך, שנינו מאותה מושבה, אולי הוא יזדקק לשירותיי בעתיד, אולי אני אזדקק לשירותיו, מעניין איך ירגיש לו מפגש כזה, עם אשה אמיתית שעומדת מולו, ולא נהגת שיושבת נמוך ממנו, ברכב: האם הוא יתבייש בהתפרצות שלו? האם זה השיח הרגיל שלו? האם הוא עדיין חושב על מה שקרה? מעניין.
נ.ב. כשאמרתי לאיימי שאחד הדברים שהפריעו לי זה שהוא אמר את זה לאמא וילדה שיושבות יחד, באוטו, בלי להתחשב באיך זה ישפיע על הילדה, היא אמרה: "אמא, אף אחד לא יכול להשפיע עליי, או לגרום לי לחשוב משהו כזה מוזר, נו באמת, נראה לך שאכפת לי מהדיעות שלו?", וזה, לרגע, עשה לי לחייך בחזרה.