ארכיון הקטגוריה: חוזים

"שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".

נסעתי עכשיו בפקק איטי עמוס במושבה, איימי ואני מדברות באוטו, בדיוק סיימנו כושר וקניות, ולרגע אחד, בגלל שמישהי ניסתה להשתלב שמאלה לחניה, מתוך שורת מכוניות שנסעה לאט, ואני עמדתי שם ללא יכולת לנסוע אחורה או קדימה, נוצר צוואר בקבוק, בפקק שהיה ממילא.
ובתוך שניה וחצי, יוצא מהרכב לפניי גבר, עצבני, כועס, הסיטואציה לא קשורה אליו כי הוא לא בחלק התקוע, אבל הוא יודע, והוא מבין, ניגש אליי ולזו שניסתה להשתלב שעומדת לידי, ומתחיל להמטיר עלינו הוראות:
לה הוא אומר – "סעי מפה!", היא מצידה מתחילה להתנצל בפניו, "אבל אני צריכה לפנות שמאלה", הוא מתעצבן: "אבל תראי מה עשית!",
ואז פונה אליי באותה אנרגיה: "את – את חסמת את כולם",
אני בוהה בו בהלם, משתתקת, חושבת: לא חסמתי אף אחד, מה אתה רוצה, ולמה ככה?
אז אני פונה לאשה השניה ואומרת לה – "מה קורה פה?",
(כי באמת עד אותה שנייה לא חשבתי שיש קונפליקט או בעיה, שישי, מושבה, פקוק, לא עניין מפתיע),
ואז הגבר הזה פשוט מסתכל על שתינו, חם, והוא כועס, ואומר לנו את המשפט הבא:
"אין מה לעשות, שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".
אני אכתוב את זה שוב, כי גם לי לקח רגע להבין שהוא מסגביר לי מתנשא מעליי נוזף בי ומנסה להראות לי למי יש יותר גדול (אגב, לי אין בכלל, אתה יכול להירגע):
"שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".
למשמע המשפט, האשה ואני הסתכלנו זו על זו, חיבקנו האחת את השנייה במבט, חצי התנצלנו זו מול זו, בשמו,
הרגשתי ממש שותפות גורל איתה (הלוואי והיא קוראת),
ונסענו משם.
הכל לקח חצי דקה, לא באמת היה פקק, הוא סתם נלחץ והוציא את זה עלינו,
אבל מאז, אני לא מפסיקה לדבר על זה:
אני ממש מרגישה בגוף את המשפט שלו, את האדוניות בכביש, את המבט המזלזל שנתן בשתינו, מבלי להכיר;
וחושבת לי, וגם דיברתי על זה עם איימי, שאם יש לו בת, איך הוא מגדל אותה, אילו ערכים הוא מקנה לה, איזה בטחון הוא נותן לה במי שהיא, ביכולות שלה, בייעוד שלה?
ממש כואב.
חזרתי הביתה מטולטלת, מכך שבשנת 24 זה עדיין משפט לגיטימי להגיד ברחוב, שלא לומר לצעוק, מול אשה זרה; שזה דבר לגיטימי להרגיש; איך זה הגיוני שמישהו עדיין חושב, שיש קשר בין המין שלי לנהיגה שלי, ליכולות שלי? זה לא נתפס בעיניי.
ואני גם תוהה, איך הוא יגיב אם יפגוש אותי בהמשך הדרך, שנינו מאותה מושבה, אולי הוא יזדקק לשירותיי בעתיד, אולי אני אזדקק לשירותיו, מעניין איך ירגיש לו מפגש כזה, עם אשה אמיתית שעומדת מולו, ולא נהגת שיושבת נמוך ממנו, ברכב: האם הוא יתבייש בהתפרצות שלו? האם זה השיח הרגיל שלו? האם הוא עדיין חושב על מה שקרה? מעניין.
נ.ב. כשאמרתי לאיימי שאחד הדברים שהפריעו לי זה שהוא אמר את זה לאמא וילדה שיושבות יחד, באוטו, בלי להתחשב באיך זה ישפיע על הילדה, היא אמרה: "אמא, אף אחד לא יכול להשפיע עליי, או לגרום לי לחשוב משהו כזה מוזר, נו באמת, נראה לך שאכפת לי מהדיעות שלו?", וזה, לרגע, עשה לי לחייך בחזרה.

פורסם בקטגוריה חוזים | סגור לתגובות על "שתי נשים בכביש ביחד, זה לא עובד".

בדרך לדיון בבימ"ש משפחה

בדרך לדיון בבימ"ש למשפחה בחדרה,
כולי ממהרת,
מנסה לזכור לקחת איתי:
תיק עם כל הראיות
סנדביץ ליום הארוך
כוס קפה
חולצה מכופתרת לבנה
מחשב…
שמה וויז,
נזכרת ששכחתי את הקפה בבית,
שיט,
נו מה השעה,
נו למה לא זזים,
נו אני לא אספיק,
נו.
פתאום,
בצד השני של הכביש,
תאונה,
פקק ענק,
מכבי אש,
מד"א,
אשה יושבת על המדרכה, אוחזת בראשה,
גבר מנסה להוציא חפצים מרכב מעוך,
רכב מכבי אש נוסף מנסה לעקוף את הפקק שנוצר.
בשנייה אחת, אחת,
אני כבר לא ממהרת.
אני כבר לא בלחץ על הגז.
אני כבר לא דואגת שלא יהיה לי קפה לפני הדיון.
או חניה קרובה.
כי אין שום דבר בעולם,
שום דבר,
שיותר חשוב משנגיע, למחוז חפצנו, בשלום.
סעו לאט.

פורסם בקטגוריה חוזים | סגור לתגובות על בדרך לדיון בבימ"ש משפחה

מחדר הגישור

יש איזה זוג שמתגשר אצלי כבר תקופה, לאט לאט אנחנו מגיעים להסכמות, אבל בדרך עוברים לא מעט כאב:
הוא מאשים אותה, היא מאשימה אותו,
כל מה שהפריע בזמן שחיינו יחד, ולא יכולתי להגיד, עולה שם,
איזו אמא היית, ואיזה אבא אתה היית, אתה קורא לזה אבא?
וכמה הרווחת וכמה בזבזת, מי השקיע בבית, ומי לא השקיע בזוגיות,
כל נושא שעולה, כמו חלוקה בהוצאות ילדים, חובות ישנים, זמני שהות – מעלה עניינים שהודחקו שנים,
והיו רגעים בהם החדר הרגיש כזירת קרב:
שני לוחמים זבי דם, שממשיכים להילחם בכל כוחם, על הכל.

אבל מה יפה בזה?
שאני יודעת בוודאות, שהם הולכים להיות אחלה גרושים.

ולמה?
כי האנשים האלו מדברים עכשיו על הכל, כל מה שישב עליהם, עולה,
והם עושים ניקוי רציני מאד למערכת היחסים ביניהם. הם אומרים באומץ רב, הכל, בפנים,
ולאט לאט, נגמר להם מה להגיד.

כמו מים עכורים שעמדו שנים, ועכשיו הברז נפתח?
בהתחלה יוצאת החלודה, יוצא החול, יוצא כל הגועל, אבל מתישהו המים יהפכו להיות צלולים?
אותו דבר.

ואני אתן דוגמא:
הוא נגיד, אומר, שהיא הזניחה שנים את הבית.
בהתחלה היא מכחישה, מאשימה בחזרה, צועקת.
הוא עומד על שלו. מזכיר. מתווכח. לא נותן לה להכחיש.
מתישהו, היא מתחילה לפגוש את האמת שלה. את מה שמתחת לצעקות ולהכחשות.
לאט לאט היא משתפת, בהתחלה רק את המגשרת, מה באמת עבר עליה באותן שנים, בהן בחרה להיות בעבודה ולא בבית.
היא מתחילה בכלל להודות, שזו הייתה בחירה.
תוך כדי שיחה הגוף נרגע, ועכשיו היא כבר מדברת ישירות אליו.
נפתחת ביניהם שיחה, והוא מתחיל להבין את החלק שלו, בטנגו הזוגי.
ואיך גם הוא היה אחראי, באותן שנים, לאווירה בבית.
ההבנה שהיא לא הזניחה, אלא סבלה, וברחה, ושילמה מחירים, נופלת.
והלב שלו, לאט לאט, נפתח.
הם מסיימים את המפגש באווירה קלילה, ואפילו בצחוק: "אני מקווה שמהגבר הבא שלך לא תברחי לעבודה כל היום", הוא אומר, והיא, עונה: "איזה עבודה תגיד לי, עכשיו אני מחפשת מישהו רגוע לצאת איתו לפנסיה".

בתוך מערכת יחסים, וגם בסיומה, אנחנו הרבה פעמים מפחדים מקונפליקטים:
מעדיפים לא להגיד, לא לריב, לא לכעוס, שלא יכעסו עלינו, ללכת בשקט.
זה קל יותר ומהיר יותר, אין ספק.
אבל כשהולכים בשקט, מפספסים הזדמנות לתיקון עמוק.
וכשיש ילדים בתמונה, שאנחנו עוד רוצים לגדל ביחד, ללוות ביחד לחתונות, ללידות,
התיקון הזה הוא רווח נקי, לכל המשפחה.

פורסם בקטגוריה חוזים | סגור לתגובות על מחדר הגישור

מחדר הגישור

בתחילת המלחמה פנה אליי זוג ישראלים שמתגורר בחו"ל, לבקש פגישות גישור בזום, סיבת הגישור הייתה הפחד של האשה מאנטישמיות, ועקב כך רצונה לעבור לארץ אחרת:
האשה סיפרה על גילויי אנטישמיות קטנים שמתרבים סביבם, ועל שהיא לא מרגישה בטוחה במקום מגוריהם, ואילו בן זוגה, שמבחינתו בנה שם חיים ועסקים לטווח ארוך, הסביר, שלא רק שהוא לא שותף לתחושתה, הוא גם סבור שהיא מגזימה, מבהילה לשווא את ילדיהם, ובכלל, לא ברורים לו מניעיה.
במשך מספר מפגשים טרנסאטלנטיים שוחחנו על הקונפליקט הזה, שבין להקשיב לתחושת הבטן שלי, הקשבה פנימית שאנחנו תמיד מייחלים לה, מול הצורך לנוע משיקולים פרקטיים, כלכליים ופחות "רוחניים"; שוחחנו גם על מה זה בכלל תחושת בטן? מתי היא מאותתת על "אמת", ומתי זו באמת רק חרדה? עד איזה גבול בן הזוג שלי צריך לשהות איתי בצורת המחשבה שלי, והאם כדי להוכיח אהבה ותמיכה בבת זוגי, עליי לפגוע בטובת ילדיי? אולי אני רואה יותר רחוק / נכון / חד ממנה? והפוך, אולי אתה יכול להחליט להתמסר לי, ולהבין שדווקא זו, היא טובת ילדינו?
ניהול תקשורת, וקשר, כשיש שונות כל כך גדולה בצרכים הכל כך הישרדותיים שלנו, במיוחד בתקופה כזו, היא עניין לא פשוט.
אותו זוג מתוק נשאר במקומו, ולמיטב ידיעתי טוב להם,
אינני יודעת מה יביא העתיד ואיפה יותר בטוח, וזה בטח לא תפקידי.
יותר מכך, ברגע זה בוצע פיגוע בעיר חדרה הסמוכה אליי, קבעתי עם בנותיי לנסוע לחנות בחדרה, היום אחה"צ, לא הכל מכתוב גם כך?
אינני יודעת כלום.
אני רק יודעת, שאלו בדיוק הימים, לדבר, לדבר, לדבר,
לא לשמור כלום בבטן, כשהכל סוער ומפחיד.
ואלו גם בדיוק הימים לקחת בחשבון שהצד השני, מצוי במקום מעורער, חושש ולא יודע, בדיוק כמוני.
חיבוק.

 

פורסם בקטגוריה חוזים | עם התגים | סגור לתגובות על מחדר הגישור

מעסיק עובד? עובדים? ידע זה כח!

לאחרונה הגיע אליי לקוח חדש. איש מקסים ונעים הליכות. 
ישב מולי וסיפר שהוא מעסיק עובד, שכבר לא עושה את עבודתו נאמנה. 
לא מגיע בזמן למשרד. מגיע וגולש בפייסבוק. שוכח לבצע את משימותיו.
הוא אפילו תפס את העובד משקר לו. פעמיים.

המשך…

פורסם בקטגוריה חוזים | 2 תגובות

אסור להפלות עובד בשל מקום מגוריו

כשהייתי צעירה יותר, עורך דין ותיק ומרוצה מעצמו, נפנף אותי מריאיון עבודה רק בגלל שהייתי אמא טרייה, ו"כאן זה לא מקום לאמהות".

רק שנים אח"כ גיליתי שאסור לעשות לעובדת את מה שהוא עשה לי, המשך…

פורסם בקטגוריה חוזים, כללי, מסחרי, עבודה | סגור לתגובות על אסור להפלות עובד בשל מקום מגוריו

למה חשוב לחתום על הסכם הקמת אתר?

השבוע ישבתי עם לקוחה על הסכם הקמת אתר.

ישבנו חשבנו כתבנו תיקנו שינינו ובסופו של תהליך הלקוחה אומרת לי "אני לא מאמינה שמישהו יקרא את כל המלל הזה, לא חבל? לא עדיף לקצר?" המשך…

פורסם בקטגוריה חוזים, טכנולוגיה, כללי, מסחרי, צרכנות וסלולר | סגור לתגובות על למה חשוב לחתום על הסכם הקמת אתר?

להקליט בסטייל

פעמים רבות שואלים אותי לקוחותיי: "האם מותר לי להקליט שיחה"?

התשובה היא כן, בהחלט, ולפעמים זה אפילו מומלץ, כדי להשיג ראיות למשפט.

כך למשל, כשעובדת מצוינת מספרת לבוסית שלה על הריונה הטרי, המשך…

פורסם בקטגוריה חוזים, טכנולוגיה, כללי, עבודה | סגור לתגובות על להקליט בסטייל