ארכיון חודשי: נובמבר 2010
עבדות בישראל של 2010?
לצערנו, כן.
לביהמ"ש המחוזי בירושלים הוגש השבוע כתב אישום נגד בני זוג משועפט, הנאשמים כי החזיקו בתנאי עבדות קשים אזרחית מהפיליפינים, במשך כשנתיים.
מכתב האישום עולות העובדות הבאות:
- המתלוננת הגיעה ביולי 2007 לעבוד בירדן בעבודות משק בית (באמצעות סוכנות כ"א מנפאוור).
- היא הוחתמה על חוזה בערבית, וכבר אז הובהר לה כי שכרה יהא 150 דולר עבור חודש עבודה, ולא 200 דולר כפי שהובטח לה בפיליפינים.
- כחודש לאחר מכן הועברה המתלוננת לבית של אשה ירדנית (בתם של הנאשמים), ושם עבדה במשק בית כל יום מ- 07:00 עד 22:00, וזאת ללא שכר.
- בנובמבר 2007 הועברה המתלוננת לבית המשפחה בשועפט, ללא שנשאלה להסכמתה לכך. שם אמנם הובטח לה שישולם לה שכרה, אך המעסיקה החדשה שלה (הנאשמת), לקחה ממנה את הדרכון ואת הטלפון הנייד – ולא השיבה לה את הדרכון במשך כל תקופת העסקתה (!).
- במשך שנה ועשרה חודשים התגוררה המתלוננת בחדר שירותים ומקלחון, על מיטה מתקפלת, ועבדה כל יום מ- 07:00 עד 22:00, שבעה ימים בשבוע. נאסר עליה לצאת מפתח הבית, ובמשך שנה שלמה לא יצאה מהבית.
- רק במהלך השנה השנייה יצאה המתלוננת למכולת הסמוכה, ולבתם של הנאשמים, למטרות עבודות בביתה.
- ככלל, כשבני הבית היו יוצאים, הם היו נועלים אותה בפנים, ופעם אחת – כשכל המשפחה נסעה לאילת – המתלוננת הושארה נעולה בבית הנאשמים במשך שבוע (!).
- על המתלוננת נאסר ליצור כל קשר עם עובדות פיליפיניות אחרות או עם מקומיים, וגם נאסר עליה לדבר עם משפחתה בפיליפינים (למעט שיחות קצרות בנוכחות המשפחה). כן נאסר עליה לצאת ולהתפלל בכנסייה, כשכל הזמן מאיימים עליה ש"המשטרה תתפוס אותה" (הייתה בלי דרכון כאמור).
- רק בספטמבר 2009, עלה בידיה של המתלוננת להכיר אוכלוסיית עובדים מהפיליפינים, ובסיועם היא עזבה את הבית.
כתב האישום הוגש נגד בני הזוג בגין העבירות הבאות:
- החזקה בתנאי עבדות – עבירה לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").
- עיכוב דרכון – עבירה לפי סעיף 376א לחוק רישא.
ומה לי נותר לומר?
קודם כל, עצוב לגלות שהעבדות לא פסה מן העולם, וגם בישראל של שנת 2010 – היא קיימת.
למזלנו, הפעם העבדות אסורה, יש דין, ויש דיין, ולכן עלינו כאזרחים החובה לפקוח עיניים ולהגיש תלונות כל אימת שעולה חשש כלשהו להחזקה בכוח, כליאה, או כל פעולה שהיא, שמבוצעת בניגוד לרצון חופשי של מישהו, זר או מקומי.
יישר כח למתלוננת על שמצאה את העוז לעזוב, והלוואי שגם אחרים, שנמצאים בתוך "מערכות יחסים" דומות, ישכילו לעזוב, וכמה שיותר מהר…
המורה לריקוד שמה אותי בשורה האחרונה – אפשר לתבוע?
בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה נאלץ להתמודד בימים האחרונים עם תביעה לא כל כך שגרתית…
ילדה שהשתתפה בחוג ריקוד בסטודיו לריקוד, שובצה – לטענת הוריה – בשורה האחרונה של הרקדניות במופע שהסטודיו העלה.
הוריה המאוכזבים של הילדה לא התמהמהו, והגישו לבית המשפט ברמלה תביעה נגד הסטודיו (!).
ההורים טענו כי:
- הילדה ביקשה להחליף את מיקומה לשורה הראשונה של הרקדניות, אך הנתבעת (הסטודיו) סירבה.
- הנתבעת אילצה את בתם לרכוש תלבושות לריקודים (120 ₪) – אך דווקא בריקוד הספציפי בו נדרשה התלבושת – סירבה הנתבעת לשנות את המיקום של בתם, ולכן מבוקש מחיר התלבושת בחזרה, פלוס פיצוי בגין עוגמת נפש.
הנתבעת טענה כי:
- בתם של התובעים דווקא כן מוקמה במחצית הראשונה של המופע בשורה הראשונה מתוך 4, ובמחצית השניה מוקמה בשורה השלישית. זה הוא מיקום טוב ובולט.
- טבעי שרקדניות יבקשו להיות כל הזמן בשורה הראשונה, אך הדבר בלתי אפשרי.
- הורי הרקדנית הפסיקו את השתתפותה בחוג, ולכן לא הייתה מבוטחת בביטוח שערך הסטודיו, ולא יכלה להשתתף במופע הנוסף.
בית המשפט קבע כי:
- העמדת בתם של התובעים במופע הריקודים הינו נושא הנתון לשיקול דעתה של הנתבעת, תוך שהיא מביאה בחשבון את כישורי כל רקדנית ורקדנית בפני עצמה וביחס לחברותיה, ותוך התחשבות בצרכי המופע בהתאם לשיקול דעת הכוריאוגרפית.
- על כן, גם אם בקשו ההורים ובתם לשנות את מיקום הרקדנית, אין הדבר אומר שעל הנתבעת היה להיעתר לבקשה זו.
- מכל מקום, אין הערכה זו נושא לדיון בבית המשפט.
- לגבי התלבושת – הסטודיו העיד שלא נדרשו בגדים מיוחדים למופע, והם אפילו הציעו להוריה עזרה במציאת בגדים מתאימים למופע.
- התביעה נדחתה, ובנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.
ולדעתי? רף חדש נקבע היום בישראל:
הן לגבי מידת ההישגיות שדורש ההורה הישראלי מילדו, והן לגבי כמות האנרגיה שאותו הורה מוכן להשקיע, עד להגעה לתוצאות הראויות (בעיניו).
מועיל? מזיק? על טעם וריח אין להתווכח, ולי נותר רק לאחל לרקדנית שתזכה לרקוד בשורה הראשונה במהירה בימינו.
השתתפתי בתחרות באתר אינטרנט – ולא קיבלתי הפרס. מה עושים?
בית המשפט לתביעות קטנות בראשל"צ דן לאחרונה בתביעת אדם שהשתתף בתחרות אינטרנטית באתר "טלנירי", אשר, כאמצעי שיווקי, הבטיחה לגולש הזוכה, שיקבל חופשה בתורכיה.
החופשה שלא הייתה
התובע השתתף בתחרות וזכה, אך להפתעתו לא זכה לקבל את הפרס, ולכן הגיש תביעה.
הוא טען שגולשים אחרים יכולים היו להצטרף לחופשה בתשלום של 425 דולר, ולכן, שווי החופשה מבחינתו הוא 425 דולר. כמו כן תבע גם פיצוי בגין הפרת ההבטחה ועוגמת הנפש, ובסך הכל תבע 2,000 ₪.
טענת האתר
הנתבע הודה שבאמת הובטח לזוכה שיצטרף לנופש עם מנהלי הפורומים ומנהלי "טלנירי", אך בשל המצב שנוצר עם תורכיה החליט שלא לקיים את החופשה שתוכננה שם, ולכן לא צורף הזוכה לחופשה.
אז במקום אחר!
בעניין זה ציין הנתבע שלא הייתה כל התחייבות ספציפית היכן תתקיים החופשה או מתי, ולכן אין לו התחייבות להחליף את החופשה המתוכננת לחופשה אחרת, וכן ציין שהתובע לא זכה בתחרות ביושר.
ביהמ"ש קבע כי:
- עולה כי הנתבע אינו סבור שיש משקל להתחייבותו באתר, או שעליו לעמוד בה – ולא כך היא. עד היום לא יצאה אפילו הודעה מסודרת על ביטול זכייה!
- מאחר הוחלט לבטל את החופשה בתורכיה מטעם כזה או אחר, היה עליו להציע לתובע נופש חלופי שווה ערך.
- לגבי אופן הזכייה: לא הוכח שהתובע, שגייס מצביעים לזכותו, עשה זאת בדרכים לא כשרות.
נפסק:
הנתבע ישלם לתובע את שווי הנופש של החופשה שהובטחה בתורכיה, וכן הוצאות ועוגמת נפש, הכל בסך 2050 ₪.
מסקנה:
מנהלי אתרים: חוזה באינטרנט הוא חוזה לכל דבר. קוראים לזה "הצעה וקיבול". אתם הצעתם? הגולש קיבל את ההצעה? יש חוזה ויש לכבדו.
גולשים חביבים: לא תמיד זה קורה, אבל לפעמים הצדק יוצא לאור. המקרה הזה הוא הוכחה לכך שכדאי להתעקש לקבל את מה שמגיע לך, במיוחד אם עבדת לקראתו.