מפסק הדין שהתקבל לאחרונה ניתן ללמוד דבר אחד בעיקר: פרופורציות.
מעשה שהיה כך היה
- האישה פוטרה מעבודתה לאחר 7 ימים מסוכנות הביטוח.
- לא נערך לה שימוע כדין ולא נאמר לה מהי הסיבה לפיטוריה.
- היא הגישה תביעה לפיצוי של 28,700 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה בשל פיטוריה (פיצוי בגין תקופת אבטלה, הפסד רווחים עתידיים למשך שנה, פיצוי בגין שהיית בנה במעון פרטי ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה). כן טענה שסירבה להצעות עבודה אחרות ונותרה ללא פרנסה במשך כחודש וחצי.
המעסיקה טענה
- היא לא גילתה לתובעת את הסיבה האמיתית לפיטוריה מחשש להעליבה (אי התאמתה).
- התובעת הועסקה שבוע ימים בלבד, ואין מקום לפסוק פיצויים כה גבוהים לטובתה, שכן למעסיק עומדת הזכות לנהל את עסקו על פי הבנתו.
כבוד השופטת קבעה כך
- נכון שלכל עובד קמה הזכות לשימוע על מנת שיוכל להזים את הטענות כלפיו ולהתגונן כראוי.
- ונכון שעל המעסיק לגלות לעובד את הסיבה האמיתית לפיטוריו
- ונכון שנפגעה זכות התובעת לשימוע הוגן.
- ואולם, יש לזכור כי התובעת פוטרה אחרי שבוע בלבד, וזו מהווה תקופת ניסיון לגיטימית (המעסיק יכול לשנות את דעתו לגביה!).
- לגבי הוויתור על הצעות עבודה אחרות נפסק כי זהו סיכון שלוקח כל עובד, וכאשר ההתקשרות כנה ואמיתית, אין כל הצדקה לפיצוי (כשאין התחייבות להעסקה לתקופה מסוימת).
- לגבי הסכום נקבע שהוא מוגזם ביותר, והמעסיקה חוייבה לפצותה ב- 250 ש"ח בלבד.
ואני אומרת?
גם אם נפגעתם בכל לבבכם, נסו לבדוק את המקרה מזווית ראיה אובייקטיבית: האם ניסו "לעבוד" עליכם? לפגוע בכם? לנצל אתכם? או שהדברים קרו כך באופן טבעי?
רק אם תרגישו שהצדק עמכם, והוא חייב לצאת לאור, גשו לתביעה.
כך במקרה עגום זה – ההוצאות שהוציאה התובעת על ניהול ההליך, שעות העבודה שבזבזה, הימים שהמתינה – יכלו להגיע גם לפי 10 מהסכום בו זכתה…
לא חבל?
