ארכיון הקטגוריה: חוזים
המורה לריקוד שמה אותי בשורה האחרונה – אפשר לתבוע?
בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה נאלץ להתמודד בימים האחרונים עם תביעה לא כל כך שגרתית…
ילדה שהשתתפה בחוג ריקוד בסטודיו לריקוד, שובצה – לטענת הוריה – בשורה האחרונה של הרקדניות במופע שהסטודיו העלה.
הוריה המאוכזבים של הילדה לא התמהמהו, והגישו לבית המשפט ברמלה תביעה נגד הסטודיו (!).
ההורים טענו כי:
- הילדה ביקשה להחליף את מיקומה לשורה הראשונה של הרקדניות, אך הנתבעת (הסטודיו) סירבה.
- הנתבעת אילצה את בתם לרכוש תלבושות לריקודים (120 ₪) – אך דווקא בריקוד הספציפי בו נדרשה התלבושת – סירבה הנתבעת לשנות את המיקום של בתם, ולכן מבוקש מחיר התלבושת בחזרה, פלוס פיצוי בגין עוגמת נפש.
הנתבעת טענה כי:
- בתם של התובעים דווקא כן מוקמה במחצית הראשונה של המופע בשורה הראשונה מתוך 4, ובמחצית השניה מוקמה בשורה השלישית. זה הוא מיקום טוב ובולט.
- טבעי שרקדניות יבקשו להיות כל הזמן בשורה הראשונה, אך הדבר בלתי אפשרי.
- הורי הרקדנית הפסיקו את השתתפותה בחוג, ולכן לא הייתה מבוטחת בביטוח שערך הסטודיו, ולא יכלה להשתתף במופע הנוסף.
בית המשפט קבע כי:
- העמדת בתם של התובעים במופע הריקודים הינו נושא הנתון לשיקול דעתה של הנתבעת, תוך שהיא מביאה בחשבון את כישורי כל רקדנית ורקדנית בפני עצמה וביחס לחברותיה, ותוך התחשבות בצרכי המופע בהתאם לשיקול דעת הכוריאוגרפית.
- על כן, גם אם בקשו ההורים ובתם לשנות את מיקום הרקדנית, אין הדבר אומר שעל הנתבעת היה להיעתר לבקשה זו.
- מכל מקום, אין הערכה זו נושא לדיון בבית המשפט.
- לגבי התלבושת – הסטודיו העיד שלא נדרשו בגדים מיוחדים למופע, והם אפילו הציעו להוריה עזרה במציאת בגדים מתאימים למופע.
- התביעה נדחתה, ובנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.
ולדעתי? רף חדש נקבע היום בישראל:
הן לגבי מידת ההישגיות שדורש ההורה הישראלי מילדו, והן לגבי כמות האנרגיה שאותו הורה מוכן להשקיע, עד להגעה לתוצאות הראויות (בעיניו).
מועיל? מזיק? על טעם וריח אין להתווכח, ולי נותר רק לאחל לרקדנית שתזכה לרקוד בשורה הראשונה במהירה בימינו.
השתתפתי בתחרות באתר אינטרנט – ולא קיבלתי הפרס. מה עושים?
בית המשפט לתביעות קטנות בראשל"צ דן לאחרונה בתביעת אדם שהשתתף בתחרות אינטרנטית באתר "טלנירי", אשר, כאמצעי שיווקי, הבטיחה לגולש הזוכה, שיקבל חופשה בתורכיה.
החופשה שלא הייתה
התובע השתתף בתחרות וזכה, אך להפתעתו לא זכה לקבל את הפרס, ולכן הגיש תביעה.
הוא טען שגולשים אחרים יכולים היו להצטרף לחופשה בתשלום של 425 דולר, ולכן, שווי החופשה מבחינתו הוא 425 דולר. כמו כן תבע גם פיצוי בגין הפרת ההבטחה ועוגמת הנפש, ובסך הכל תבע 2,000 ₪.
טענת האתר
הנתבע הודה שבאמת הובטח לזוכה שיצטרף לנופש עם מנהלי הפורומים ומנהלי "טלנירי", אך בשל המצב שנוצר עם תורכיה החליט שלא לקיים את החופשה שתוכננה שם, ולכן לא צורף הזוכה לחופשה.
אז במקום אחר!
בעניין זה ציין הנתבע שלא הייתה כל התחייבות ספציפית היכן תתקיים החופשה או מתי, ולכן אין לו התחייבות להחליף את החופשה המתוכננת לחופשה אחרת, וכן ציין שהתובע לא זכה בתחרות ביושר.
ביהמ"ש קבע כי:
- עולה כי הנתבע אינו סבור שיש משקל להתחייבותו באתר, או שעליו לעמוד בה – ולא כך היא. עד היום לא יצאה אפילו הודעה מסודרת על ביטול זכייה!
- מאחר הוחלט לבטל את החופשה בתורכיה מטעם כזה או אחר, היה עליו להציע לתובע נופש חלופי שווה ערך.
- לגבי אופן הזכייה: לא הוכח שהתובע, שגייס מצביעים לזכותו, עשה זאת בדרכים לא כשרות.
נפסק:
הנתבע ישלם לתובע את שווי הנופש של החופשה שהובטחה בתורכיה, וכן הוצאות ועוגמת נפש, הכל בסך 2050 ₪.
מסקנה:
מנהלי אתרים: חוזה באינטרנט הוא חוזה לכל דבר. קוראים לזה "הצעה וקיבול". אתם הצעתם? הגולש קיבל את ההצעה? יש חוזה ויש לכבדו.
גולשים חביבים: לא תמיד זה קורה, אבל לפעמים הצדק יוצא לאור. המקרה הזה הוא הוכחה לכך שכדאי להתעקש לקבל את מה שמגיע לך, במיוחד אם עבדת לקראתו.
דמי הבראה לכווווווווווולם
דנית מנקה את ביתם של משה ומירית מזה 7 שנים, ועתה, כשמשה ומירית עוברים דירה, הם הודיעו לה שעבודתה אצלם נסתיימה, תודה על הכל, ושהם ישלמו לה פיצויי פיטורים. כשביקשה לקבל בנוסף גם את דמי ההבראה, שמעולם לא שולמו לה, השניים סירבו, בתואנה שלא מגיעה הבראה למי שעבד כל כך מעט שעות בשבוע………… דנית אינה יודעת אם משה ומירית צודקים, ואם הם טועים – וכן מגיעה לה הבראה – כמה בכלל משלמים עבור עבודה חד שבועית, והאם ניתן לדרוש כעת את כל הסכומים על השנים שחלפו? המשך…
מה קורה כשמגישים תביעה מופרזת לגמרי?
התשובה:
השופט מתעצבן, אתה מפסיד, וגם משלם.
ומעשה שהיה כך היה:
כך בדיוק גילה לקוח סלקום, שהגיש נגדה תביעה על לא פחות מ- 20,742 ₪.
התובע נסע לנורווגיה לרגל עסקיו, ולשם כך צורף לשירות סלקום חו"ל המתאים לנורווגיה.
כשהגיע גילה, לטענתו, כי המכשיר נעול לחלוטין לשיחות וליומן זיכרונות, ולכן נאלץ לרכוש מכשיר חדש בנורווגיה. כמו כן טען התובע שהיה לו קשה לאתר מספרי טלפון, שם, והוא הוציא על כך כספים.
כששב לארץ, מסר את הטלפון הנעול למעבדת שירות של סלקום, אך הם, לטענתו, רק ניסו למכור לו מכשירים שונים, ולכן הוא פנה בסוף למעבדה פרטית לשם פתיחת המכשיר.
"תחשיב" נזקי התובע, כפי שהוגש לבית המשפט:
- עלות מכשיר נייד
- פתיחת מכשיר נעול
- עלות טיסה לנורווגיה (?)
- אובדן 10 ימי עבודה (?)
- שהות בנורווגיה (?)
- פיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים (?)
- פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪ (?)
בית המשפט קבע כי:
- "תביעה זו מדגימה עד כמה נוהגים תובעים בהגשת תביעות בבית משפט לתביעות קטנות להפריז בעת הגשת תביעתם ללא קשר בין האירוע לבין הנזקים הנטענים".
- אין לקבל את הטענה כי האשם בנעילת המכשיר רובצת לפתחי הנתבעת, לא הוכח כי המכשיר היה מקולקל, ודווקא נראה כי התובע הוא זה שגרם לנעילת המכשיר (שכן מדוע פנה למעבדה פרטית?).
- גם אם הייתה מתקבלת גרסתו – רוב התביעה הינה תביעת סרק, ללא הוכחות להיקף הנזק שנגרם לו – ולכן הוא זה שישלם לסלקום 1,000 ₪ כהוצאות דיון.
ומה המסקנה?
האם לדעתכם גם עיוורים זכאים לצאת לנופש?
מגוחך לענות לשאלה זו בחיוב, שהרי – מה השאלה…? אך מסתבר, שגם בימינו יש גופים, שלא ממש מוכנים להתאמץ או לצאת מגדרם כדי לסייע לאנשים עם מוגבלות פיזית. מה חבל.
התובע, עיוור הנעזר בכלב נחייה, הגיש תביעה כנגד הנתבעת, סוכנות נסיעות, שמנעה ממנו – לטענתו – מלרכוש חבילת נופש ביוון. הסוכנות מצידה טענה כי דווקא ספק הכרטיסים, אותו צירפה כצד שלישי לתביעה, הוא שהטעה אותה לחשוב שבית המלון ביוון אינו מאפשר כניסה של כלבי נחיה.
בית המשפט דן בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, הקובע את זכותם של אלו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן קובע חובה לתת מענה הולם לצרכיהם המיוחדים, חובה שחלה גם על שירותי תיירות. בית המשפט קבע שיש לבדוק אם סוכנות הנסיעות והספק הפלו את התובע לרעה, בניגוד להוראות החוק, או לא.
הסוכנות העידה מצידה, שהפקידה שביררה לגבי האפשרות להכניס כלבים למלון, לא ידעה שמדובר בכלב נחייה לעיוור, ולכן מסרה את תשובת המלון השלילית לסוכנות, AS IS, והם העבירו את המידע לתובע.
מאחר והפקידה עצמה לא הובאה להעיד, ולא ניתן היה לשאול אותה מה ביררה בדיוק ועם מי, ומאחר וגם סוכן הנסיעות הרלבנטי נמנע מלהעיד, קבע בית המשפט כי בסופו של דבר, לא הוכח כי בוצעה טעות בתום לב. כן נקבע, כי לא הוכחה טענת הסוכנות שהתובע קיבל הודעה ברורה ובמועד על ביטול ההזמנה. להיפך: נקבע כי התובע לא קיבל, על אף כל פניותיו ומאמציו – שום הסבר המניח את הדעת, מדוע נסיעתו אינה מאושרת, והאם אין כל דרך לפתור את הבעיה, למרות שניסה וניסה.
נקבע כי הסוכנות הייתה צריכה לנסות לצמצם את הנזק, ע"י בירור יסודי יותר עם הספק, או לחילופין להציע לתובע חופשה אלטרנטיבית. בכל מקרה, הייתה צריכה הסוכנות להודיע לתובע מבעוד מועד את תשובת הספק ולאפשר לו להתארגן לנסיעה בדרך אחרת, ומאחר ולא עשתה את כל אלו, הפלתה את התובע לרעה.
לסיכום, נקבע כי סוכנות הנסיעות והספק יכלו בשיחת טלפון אחת, או במשלוח דואר אלקטרוני בודד, לסייע לתובע – אך בחרו שלא לעשות כן.
בגין התנהגות זו – שבית המשפט מבקש להוקיע מכל וכל – נפסק לתובע מלוא הפיצוי שדרש: סך של 15,000 ₪ (!), כשמתוכם 9,000 ₪ ישולמו על ידי סוכנות הנסיעות, והיתרה – 6,000 ₪ – תשולם על ידי הספק.
ולי נותר לי רק לאחל מזל טוב לתובע האמיץ, שלא וויתר, לא התבייש, והלך עד הסוף עם האמונה שלו.
אני מקווה שהוא יבלה כמו שצריך ב- 15,000 ₪ שהוא קיבל…
התלוננתי נגד בכיר בעבודה – ועכשיו מתנכלים לי. מה עושים?
השבוע קיבל בית הדין האזורי לעבודה את תביעתו של עובד ברשת אופטיקה הלפרין, שהתפטר מעבודתו כאיש מכירות, בשל יחס משפיל מצד מנהל אחד הסניפים. מסתבר שהיחס המשפיל שהעובד "זכה" לו נבע מתלונה שהגיש העובד כנגד מנהל הסניף; התלונה הוגשה לאחר תקופה בה נהג המנהל להיעדר ממרכז המכירות, שם היו לו תפקידים מקצועיים, ולהסתגר בחדר צדדי עם הלפ טופ שלו. התעלמות מנהל הסניף מהעבודה הביאה, לטענת העובד, לעומס עבודה רב מדי על העובד, שנאלץ לשאת במטלות, לירידה בתפוקת החנות ולתלונות לקוחות.
ואכן, בעקבות התלונה שהגיש, נתפס המנהל בחדר הצדדי בשעה שסחר במניות בלפ טופ שלו, בשעת העבודה, והעניין טופל.
לצערו של העובד, בכך לא נגמר העניין, והמנהל החל במסכת הצקות והשפלות כנגד העובד ה"מלשין". בתוך כך נהג המנהל להעליב אותו בפני כל העובדים, אמר לו ש- "לא טוב לך תלך", "הדלת פתוחה", "איני צריך כאן נקבות", ואף מידר אותו מישיבות עבודה.
לאחר זמן נקלע העובד למצוקה נפשית, החל לסבול מכאבים בחזהו ואף לקה באולקוס, ולכן פנה למנהלי הרשת וביקש סיוע. לאחר שלא קיבל סיוע, ובצר לו, נאלץ להתפטר (אגב, העובד ציין מפורשות כי מנהל הרשת עצמו, מר יעקב הלפרין, נהג כלפיו בהגינות).
לאחר התפטרותו הגיש העובד תביעה לקבל מהרשת את פיצויי הפיטורים המגיעים לו, כאילו פוטר, וטען שלא נותרה לו כל ברירה אלא להתפטר (התפטרות בדין פיטורים).
בית הדין פסק כך:
- הרשת "הפקירה את העובד… שהיה ברור … כי מנהל הסניף שנגדו הוגשה התלונה ממשיך להתנכל לתובע ביתר שאת".
- "על הנתבעת (=הרשת, ד.כ.) היה לזמן את התובע ולערוך בירור ולשמוע ביתר פירוט את תלונתו בפגישה ולא בשיחת טלפון…. היה זכאי ליחס הוגן יותר מצידה של הנתבעת".
- לעובד הזכות שינהגו אליו בכבוד ובהגינות, ובוודאי שלאחר 7 שנות עבודה זכאי היה לקבל יחס הוגן יותר.
- היחס לו זכה העובד ממנהל הסניף, מהווה הרעת תנאים חמורה ומוחשית, ולמעשה עבודה בתנאים בלתי סבירים.
- לכן, לא היה מקום לדרוש ממנו להמשיך כרגיל בעבודתו, ויש לראות בהתפטרותו כהתפטרות המזכה אותו בפיצויי פיטורים.
מסקנות:
- אם התלוננת נגד עובד או מנהל, ועכשיו מתנכלים לך – המעסיק אמור להגן עליך, ויש לו חובת הגינות כלפיך.
- גם אם עובד אחר הוא שמציק לך או משפיל אותך – אתה זכאי לסיוע המעביד.
- אם המעסיק לא עושה כך, זכותך להתפטר, ואם תעשה זאת נכון מבחינה משפטית (יש לתת התראה לפני התפטרות ובה לתת הזדמנות למעסיק לשנות את המצב) – תהא זכאי לפיצויי פיטורים.
"המוכר אמר לי שאפשר לנסות ולהחליף" – אז מה אם הוא אמר?!
כשאנחנו קונים מוצר, אנחנו רוצים לדעת שאם הוא לא יעבוד או לא יתאים לנו – נוכל לחזור ולהחליפו – או לכל הפחות לקבל זיכוי עבורו. נכון?
ובדרך כלל, בשביל לדעת שזה בסדר, נשאל את המוכר עצמו מה מדיניות החנות, ונסמוך על דבריו – נכון?
אז זהו, שלא. וכך גילה, בדרך הקשה, רועי: רועי נכנס לחנות של ג'יימס ריצ'רדסון, שבנמל התעופה בן גוריון, וביקש לרכוש לעצמו זוג נעלי ספורט מדגם אדידס, בעלות של כ – 130 דולר.
לאור המחיר הגבוה, שאל רועי מפורשות את המוכר:
"האם אוכל להחליף את הנעליים לאחר השימוש"? רק לאחר שנענה בחיוב, רכש את הנעליים.
לאחר שעשה בהן שימוש, התברר לו שהשימוש בנעלים גורם לו ל"כאבים חזקים מאוד בכל הגוף" והוא חזר וביקש להחליפן, אך החנות סירבה, בטענה שנעשה שימוש בנעליים.
החנות טענה כי:
- מדיניות החלפת המוצרים המפורסמת ליד הקופות, הינה: החלפה לתקופה של 60 יום ובלבד שהמוצר חדש, שלם ובאריזתו המקורית (ולא זה המקרה).
- אין מצב שהובטח לתובע בעל פה שניתן להחליף נעליים משומשות.
בית המשפט, אליו הגיע רועי המאוכזב, שמע את עדויות הצדדים, וקבע חד משמעית כי רועי לא הוכיח את תביעתו. דהיינו, רועי לא הצליח להוכיח, שבניגוד למדיניות החברה המפורסמת בכתב (מדיניות החזרת מוצרים סגורים וכו') – הובטח לו משהו אחר בעל פה.
ומאחר ועסקינן בגרסה נגד גרסה (הרוכש מול המוכר, שבא לדיון וטען בתוקף שהוא מעולם לא אמר כזה דבר ללקוח), ומאחר ונטל ההוכחה הוא על התובע, התביעה נדחתה!
בית המשפט גם הוסיף וחידד שלפנינו עדות בעל פה, שסותרת מדיניות החזרה בכתב (שהייתה תלויה ליד הקופה), והמסמך בכתב "לוקח" מבחינה משפטית…
לסכום, לא רק שהתובע לא קיבל נעליים חלופיות ולא הוחזר לו כספו, הוא גם חוייב לשלם לחנות הוצאות משפט בגובה 500 ₪ נוספים.
והמסקנות?
- אם מבטיחים לכם משהו שונה ממה שכתוב במדיניות החזרת מוצרים, בקשו את ההבטחה בכתב.
- אם אתם כבר תובעים, תביאו אתכם עד (משהו שהיה אתכם בחנות למשל) – שיחזק את עדותכם.
- אל תבקשו להחליף נעליים אחרי 10 ימים (!). היו צריכים להספיק לכם יומיים לנסות את המוצר, וחבל למשוך זמן ולאבד את הזכות.
- מקריאת פסק הדין ניתן להבין שאם רועי היה מביא אישור מאורטופד למשל, שהכאבים שנגרמו לו הם אכן בשל הנעל, הדברים היו יכולים להיות שונים מבחינת האופן שבו בית המשפט רואה את התיק… לכן הקפידו, כשיש עילת תביעה, לחדד אותה ולהביא תימוכין לטענתכם.
קיצוץ שיער שלא בהסכמה = תקיפה!
בית המשפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעתה של אשה, בעלת שיער ארוך ושופע, שטענה כי הגיעה למספרה לצורך טיפול פאן, ויצאה כששערה מקוצץ עד לאורך של 1 ס"מ בלבד (!) – שלא בהסכמתה.
התובעת והספר אישרו שניהם כי הייתה זו יוזמתו של הספר לקצץ את שיער התובעת, אך מכאן והלאה – העדויות היו סותרות לחלוטין:
התובעת טענה כי סירבה להצעה, ואף הדגישה כי במהלך התספורת החזיקה בשיערה בניסיון למנוע מהספר להמשיך ולקצוץ את שיערה, אך הדבר לא מנע מבעדו לשחרר את ידיה שהחזיקו בשיערה ולהמשיך בתספורת.
הספר מצידו טען כי מאחר והתובעת לא עזבה את המספרה לאחר הקיצוץ, אלא להיפך – נשארה לצבוע את השיער – ניתן לראות כי לא נעשה כאן דבר בניגוד לרצונה.
לאחר שמיעת עדויות רבות (כולל עדויות בעלה של התובעת, חברה טובה, עובדי המספרה ועוברי אורח), קבע בית המשפט כי הספר אכן ביצע פעולה מכוונת של קיצוץ השיער שלא בהסכמה, תוך הפעלת כוח. כן התקבלה טענת התובעת כי הדבר גרם לה בפועל לעוגמת נפש רבה, שכן נפגעה משמעותית זכותה להחליט על שייעשה בגופה, וכי כבודה ודימויה העצמי נפגעו קשות. לעניין הישארותה במספרה לאחר הקיצוץ, נקבע כי התובעת הייתה בהלם, ונשארה במספרה רק מתוך תקווה שהספר יצליח לתקן את הנעשה ולשפר את הופעתה.
לסיכום, נפסק כי הספר ישלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פיצוי בגין נזק לא ממוני – 50,000 ₪
שכר טרחת עו"ד – 8,000 ₪
הוצאות משפט – 1,700 ₪.