הטוקבק מאפשר לגולשים להביע את דעתם באופן חופשי וללא הזדהות. אבל כשהביקורת הופכת ללשון הרע, ספינים אישיים שפוגעים באנשים, השפלות פומביות והסתה לאלימות – בית המשפט יורה לחשוף את פרטי הגולש ויאפשר לתבוע אותו.
אלכס, עו"ד ותיק בתחום האישות, נוהג להגיב לכתבות ברשת המעניינות אותו. הוא אינו משתמש בכינויים, מזדהה תמיד בשמו המלא: עו"ד אלכס חולה-אהבה, וכך גם עשה כאשר הגיב לכתבה ברשת בנושא פדופיליה.
אחד המגיבים אחריו, אשר הציג את עצמו כ"אחד שיודע", קרא לתגובתו "אזהרה לציבור", וכתב שם כי יש להיזהר מעו"ד אלכס חולה-אהבה, שטיפל בתיק האישי שלו באופן מזעזע, ושמומלץ שלא להעביר לטיפולו תיקים ש"חשובים לכם"… בתגובה נוספת, הפעם מאת "גם אני יודע", סיפר הכותב כי הוא מכיר את עו"ד אלכס חולה-אהבה עוד מקרקוב, עיר הולדתם, וכי אלכס, שמתחזה כאן ל"עו"ד תרבותי ורגיש, עאלק, היה נוהג לבקר בקרקוב בבתי זונות פעם בשבוע, ורצו שם שמועות שהוא אוהב גם ילדים", והמבין יבין.
כשאלינור חיפשה את פרטיו של אלכס במנוע חיפוש ברשת, על מנת לשכור את שירותיו לדיון המשמורת על ילדתה הקטנה, מצאה באחת התוצאות אזכור לכך שאלכס פדופיל, או משהו כזה… אלינור החליטה בו ברגע לחפש עו"ד אחר.
טוקבק כדורבנות
הטוקבק, כשמו כן הוא: Talk Back. הטוקבק מאפשר לכם להביע את דעתכם באופן חופשי, ללא שתיאלצו להזדהות. אתם יכולים לעורר דיון סוער, להביע אמפתיה או סלידה, לכתוב מתל אביב ולהזדהות כברזילאים, לספר שאתם "לוהטת 28" או "מלך הגו'נגל", לשנוא, לאהוב, להשמיץ, לומר אמת לאמיתה או שקר מוחלט, ללחוץ send – ולהישאר בחיים.
מצד אחד – חגיגה. חופש הביטוי במיטבו. הזכות לאנונימיות ולפרטיות נשמרת, ה-"פוליטיקלי קורקט" ו- "מס השפתיים" נזנחים, ודעת הציבור האמיתית פורצת החוצה. בכוחו של טוקבק קטן אחד להתריע על מחדל, לקרוא לשינוי, או לבקר ללא בושה מלך עירום. אז איפה הבעיה ?
לא הכל מותר
אך כמו תמיד, לכל מטבע יש שני צדדים. מסך האנונימיות מנוצל על ידי אנשים שונים, גם למטרות פחות ראויות: ביטויים פוגעניים, התלהמות מסיתה, הכפשות והשמצות מתעופפים להם חופשי בחלל הרשת. כך למשל, עו"ד חולה אהבה יוכל לאבד את פרנסתו, אם "יודעי הדבר" לא יניחו למקלדת.
במקרים אלו, הזכות לשמו הטוב של הנפגע תרים את ראשה, ותדרוש מקומה, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לחופש הביטוי של המשמיץ.
בשל המרחק האינטרנטי המפריד בין היד שהקלידה, אי שם בעולם, לבין הטוקבק שפורסם ונצפה על ידי עשרות או מאות אלפי גולשים, הרי שמוציאי הדיבה, מעלילי העלילות והוגי הבדותות עלולים לסבור כי גם המרחק בין לחיצת ה- send במחשב לצלצול רשויות החוק בדלת ביתם, לא ייגמע לעולם. האמנם?
אז זהו, שלא. החוק עומד גם לצידו של אלכס שלנו, אשר בוצעה כנגדו עוולה. על מנת שאלכס יוכל לגלות מול מי הוא עומד (קשה לנהל משפט הוכחות נגד "אחד שיודע") ולתבוע אותו, הוא יפנה למפעילת אתר האינטרנט, בו פורסם דבר השקר, וידרוש לחשוף את זהותו. במידה ויסורב, יגיש אלכס בקשה לבית המשפט לקבל "צו לחשיפת פרטי הגולש", ובית המשפט יפסוק – לאור תקדימים בתחום, הצעות חוק קיימות, תזכירים ומחקרים משפטיים בנושא – האם יש לתת במקרה זה צו שיורה למפעילת האתר לגלות את פרטי ה-IP של "אחד שיודע"?
IP: הדרך ארוכה ומפותלת
ה-(IP (Internet Protocol, הינה כתובת בדמות מספר, שמשמשת לזיהוי מחשב ברשת האינטרנט. אחרי שכתובת ה-IP של מי שהגיב לכתבה תתגלה, יש לדרוש מספק האינטרנט שיאתר את שמו ופרטיו של מי שהשתמש באותה כתובת IP בכתיבת הטוקבק. ספק האינטרנט, שבינו לבין הגולש יש הסכם תנאים כלליים לשירותי האינטרנט, המחייב אותו לשמור על סודיות המידע הפרטי של הלקוחות, יתנגד לבקשה. כאן המהלך המשפטי מסתעף, כיוון שהספק ידרוש גם הוא לראות צו שיפוטי. מעבר לכך, גם אם ייחשפו פרטי החשבון, לא מובטח ש"אחד שיודע" הוא שייחשף.
בשל ידיעותיי הטכנולוגיות המוגבלות, אני די משוכנעת שכל תלמיד יסודי שנכח בשיעור "הכר את המחשב" יידע להסביר זאת טוב ממני, אבל בגדול: קיימים מספר תרחישים שכיחים, בהם יהיה קשה לאתר את המגיב עצמו: כך, למשל, במקרים של גלישה אלחוטית, גלישה באמצעות כתובת דינמית, שרתי PROXY או גלישה במקום ציבורי (שאז גם נזקקים לעיתים לסיוע קל ממצלמות האבטחה בקפה האינטרנט השכונתי).
מאחר ובית המשפט מודע לתהליך חשיפת הפרטים ולעובדה שאינו מבטיח תוצאות, ומאחר ובית המשפט לא יאפשר חשיפת פרטים מתוך סקרנות גרידא, עו"ד חולה-אהבה יצטרך להוכיח לבית המשפט כי יש לו עילת תביעה אמיתית כנגד הגולש, וגם סיכוי לזכות בה.
קיימת גם גישה מחמירה יותר, הקובעת כי רק כאשר לשון הרע הגיעה לכדי עבירה פלילית, עם כוונה לפגוע, יינתן הצו המבוקש, ואם לא – אז לא. אבל בכל מקרה, ההחלטה אם לחשוף את פרטי הגולש תתחשב תמיד בטיב הטוקבק, בעוצמת הפגיעה שלו, במידת העניין לציבור, בתדירות הפרסום, בהקשר שבו נכתבו הדברים, וכולי.
כמה התגובה של "אחד שיודע" עלולה לעלות לו?
אחרי שפרטיו של "אחד שיודע" ייחשפו, תתנהל נגדו תביעה. כמובן שהוא יוכל לעשות שימוש בטענות הגנה שונות: הוא יוכל לומר, למשל, כי דבריו היו אמת לאמיתה, או לטעון שהיה עניין ציבורי בפרסום.
הפיצוי שבית המשפט יקבע, עומד תמיד ביחס ישר לחומרת האמירה של הטוקבקיסט, למשמעות שלה בהקשר שבו נאמרה, לנסיבות בהן נאמרה ולנזק שעלול היה לנבוע ממנה. הפיצויים שייפסקו לאלכס ישקפו את הנזק שיוכיח. אבל גם אם לא יוכל להוכיח שנגרם לו נזק, הוא יוכל לתבוע סך של 50,000 שקלים.
אז איך לכתוב טוקבק חוקי?
ולמרות שברור לי לחלוטין, כי כל המתבטאים האנונימיים עושים זאת אך ורק לשם קידום ערכי הדמוקרטיה והשיח הציבורי הנאור, וכי "אחד שיודע" קיים רק בצ'יזבטים, בכל זאת קיבצתי מספר נקודות מעניינות עבורכם בנוגע לחוקיותו של טוקבק. שיהיה.
1. טוקבק שתוכנו מהווה לשון הרע – אסור
בישראל קיים חוק האוסר על פרסום לשון הרע. לשון הרע הוא:
א. השפלת אדם בפומבי.
ב. ביזוי פומבי אדם בשל מעשיו ותכונותיו.
ג. פרסום הפוגע במשלח יד של אדם.
ד. ביזוי פומבי של אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, נטייתו המינית וכו'.
החוק מציין גם סוגי אמירות, שעל אף שהן נראות כלשון הרע הן מותרות.
כך למשל, בקורת על יצירה ספרותית שהוצגה ברבים – גם אם היא מבזה את הכותב – תהיה מותרת בגבולות הסבירות. לכן, השאלה היא תמיד, היכן עובר הגבול בין ביקורת מותרת, להשמצה.
כך גם לגבי ביקורת של לקוח מאוכזב שתיאר בטוקבק את הטיפול הלא יעיל שקיבל. פרטיו של הטוקבקיסט הזה לא ייחשפו, מאחר והבעת בקורת, גם אם היא חריפה ולא אובייקטיבית – מותרת. אבל לכנות מטפל רפואי "שרלטן וגנב", ולכתוב מספר תגובות שונות ומפורטות המתארות, לכאורה טיפול חובבני שהחמיר את הבעיות הרפואיות – זו כבר יכולה להיות פגיעה במשלח ידו של הרופא. לכן, למטפל תקום זכות לקבל את פרטי המגיב, על מנת שיוכל להתעמת עימו ולהוכיח שהדברים שקריים ושהוא לא היה אצלו מעולם.
הורה שנכנס לפורום הורים מסויים וכותרת הודעתו הייתה: "ברצוני להזהיר הורים מפני הגנון של XX בישוב YY", ביקר בחריפות את תפקוד הגננת. ההורה טען שתחלופת המטפלות מאסיבית, שמטפלת זאת וזאת אמרה לו דברים כאלה וכאלה שהתבררו כשקר, והמליץ להורים אחרים שלא להירשם לגן שלה.
בית המשפט הורה לחשוף את פרטיו על מנת שהגננת תוכל לתבוע אותו, ונקבעה שם אבחנה חשובה: ביקורת צרכנית בלבד היא לגיטימית והייתה מתקבלת כאן, אך מרגע שהביקורת התיימרה להציג עובדות ספציפיות ("הייתה תחלופה", "היא אמרה לי"), הקורא הסביר יאמין שזו האמת לאמיתה, ולגננת יש זכות להוכיח שאלו דברי בלע ושקר.
פרטיהם של מגיבים, שהשמיצו אישה מוכרת ב-31 תגובות שונות, התייחסו למנהגיה המיניים וגם "קבעו" כי בתה בת השנה היא ממזרה, נחשפו לבקשתה. בית המשפט קבע כי אין לאפשר לאדם לעשות שימוש באנונימיות ברשת בכדי לפגוע בזולתו במתכוון.
בית המשפט הורה לחשוף גם את פרטיו של גולש, שהאשים חברת פרסום במתן שוחד ובקבלת עבודות מערוץ טלוויזיה מסויים ב"משחק מכור". נקבע כי הטוקבק הכתוב-היטב לכתבה שחשיפתה רחבה, עלול היה להדביק לחברה תדמית של התנהלות עסקית בלתי כשרה.
האם מותר לבקר גם את העיתונאי עצמו?
עיתונאי ביקש לחשוף פרטי גולש ש"ירד" עליו קשות. אבל בית המשפט קבע כי גולשים לא מייחסים רצינות יתר לתגובות מאנשים שמתחבאים מאחורי כינויים. כן נקבע כי כאשר הנפגע הוא עיתונאי, הרי שמטבע "סיכוני התפקיד" היה עליו לקחת בחשבון שיבקרו אותו ו"ילכלכו" עליו.
ואיש ציבור?
– הבעת דיעה על התנהלותו של איש ציבור היא דוגמא לביקורת שהמשטר הדמוקרטי מעודד, ולכן ל"נפגע" יהיה יותר קשה לקבל את פרטי הגולש המתלהם.
2. טוקבק שעצם כתיבתו היא עבירה פלילית – אסור
כשעולה חשש כי בוצעה עבירה פלילית, חופש הביטוי נסוג אחורה, והאינטרס הציבורי לחשוף את מבצעי העבירה מנצח.
רק לאחרונה הושג הסדר טיעון בפרשת הרצת מניות באמצעות טוקבקים.
הנאשמים הודו כי הריצו מניות של חברות שונות, שהמסחר במניותיהן היה בהיקף דל, כך: הם תיאמו ביניהם, טלפונית, נוסח של תגובות שפורסמו על ידיהם באתרים כלכליים שונים, בגין אירועים שלכאורה צפויים לקרות בחברות אלו, וכך נטעו תחושה מזוייפת, אצל הגולשים האחרים, של התעוררות מסחר באותן חברות. גולשים השקיעו בהתאם ל"עצות" במניות אלו, ולאחר שעלה שער המנייה (אותה קנו הנאשמים בזול), הם מכרו את אחזקותיהם ברווח.
3. שפה רדודה – כן. קללות וגידופים – לא תמיד
במסגרת השיח הציבורי מותר שיתלהטו הרוחות, ולכן שפה נמוכה בלבד אינה עילה לחשיפת פרטי גולש. זה אמנם לא יפה ולא נעים, אך לכלא לא תגיעו כי כתבתם שהכותב אידיוט (חוץ ממקרים בהם טיקבקתם לטורים שלי, ואז אני עלולה לקחת את זה ממש קשה).
אז אולי מותר לקלל, אך האם כל קללה היא כשרה? מה עם "נאצי" למשל? בעניין זה נקבע כי ב"אומה פצועה…הנושאת על גבה את עלבון השואה" הכינוי נאצי מהווה פגיעה אנושה, ולפעיל כ"ך שכונה כך, נפסק פיצוי (בסך שקל אחד בלבד).
מחיר הביטוי עלה כאשר וטרינר עירוני הושמץ על ידי אוהבת חיות, כונה נאצי ופעילותו הוגדרה כ"ניקוי מחראות במחנה הקופים אושוויץ". באותו מקרה, הביטויים הקשים וכלל התנהלות הכותבת, שהאשימה אותו גם בשוחד, עלו לה 120,000 שקלים.
בסורה תובה לבאלי שגיעוט הקטיו: לו לוכחים אותטחם ברצינוט
שימו לב! בפסיקות רבות, דווקא כאשר תגובות נוסחו בקפידה, השופט נטה לאשר את חשיפת פרטי הגולש, זאת מאחר וההודעה ה"מתורבתת" שידרה אמינות, ולכן הדברים שנאמרו בה נלקחו יותר ברצינות על ידי גולשים אחרים. לעומת זאת, במצבים בהם ההודעה הייתה "עילגת" לדעת השופט, לא ברורה, או תחת כינוי סאטירי, נטו לראות בה הודעה שלא משכנעת גולשים אחרים, ועל כן לא פוגעת, והנטייה לחשוף את פרטי גולש פחתה.
ולסיום – מספר דוגמאות בשביל האווירה:
- "עכבר ביבים", "דפוק" ו- "אפס שבאפסים" – הוכרו כאמירות לגיטימיות. השאלה היא לא אם זה מעליב אישית, אלא איך יתייחס לכך קורא סביר.
- הסתה לגזענות אסורה על פי חוק, אך מסתבר שלא כל ביטוי גזעני הוא הסתה לגזענות. בית המשפט קבע כי באמירות מלגלגות על "טעם ערבי" (לגבי צביעת מבנה עירייה מסויים) יש רדידות וטיפשות (ולטעמי – חוסר הבנה גמור בעיצוב…) אך לא עבירה פלילית של הסתה.
- לגבי אמירות כמו "תחזור לרוסיה" – נקבע כי זה רק טבעי, שגולש שפונה לגולש אחר ומציע לו לעזוב את הארץ, יציע לו ארץ חלופית, אז מה זה משנה איזו?…
פורסם לראשונה בערוץ הכלכלה של ynet ביום 03.07.09
ביאור טכנולוגי על ידי ערן יפה ל- EYE-TECH
