ארכיון הקטגוריה: חוזים

כשבעלת הדירה התקשרה לדני, היא הודיעה לו שהיא כן תהיה מוכנה להאריך עימו את ההסכם בשנה, כפי שביקש, אך דמי השכירות החודשיים יעלו מ- 4,000 ₪ ל- 4,500 ₪.

דני לא זכר שהם דיברו בעבר על העלאת שכר הדירה בשנה השנייה, אך בעלת הבית נשמעה מאוד נחרצת בעניין, וכשהיא איבדה את סבלנותה, הוא איבד את בטחונו. לאור העובדה שכזו דירה בכזה מחיר הוא לא ימצא, דני מחליט בלית ברירה לספוג את ההעלאה, ולהמשיך לשנה נוספת.

האם מותר למשכיר להעלות את שכר הדירה על דעתו?

בעלת הבית נשמעה מאוד בטוחה בעצמה, ודני, שגם כך נמצא בעמדת נחיתות מולה (אשתו בהריון, המחירים בחוץ משתוללים), נאלץ לקבל החלטה, והסכים להעלאת המחיר. אם דני היה לוקח לעצמו יממה או שתיים, ובודק את ההסכם שנחתם בין הצדדים לפני כשנה, הוא היה מגלה שלבעלת הבית שלו לא הייתה כל זכות להעלות לו את דמי השכירות, ולמעשה היא הייתה חייבת לאפשר לדני להמשיך ולהתגורר בדירה לשנה נוספת, וזאת בעבור 4,000 ₪ בחודש בלבד!

בכדי שגם אתם לא תיפלו לפח, בואו ולמדו מתי מותר להעלות לכם את שכר הדירה, ומתי זה ממש לא חוקי (מדובר בדירות פרטיות בשוק החופשי כמובן):

באיזה שלב חוזי אנחנו נמצאים?

השאלה הראשונה שיש לשאול היא היכן אנחנו "נמצאים", מבחינה משפטית: האם דני שלנו נמצא כרגע בתוך תקופת החוזה, או אחריה?

1. אם דני נמצא בתוך תקופת החוזה, והחוזה קבע דמי שכירות מסויימים לתקופה מסויימת (למשל 4,000 ₪ לחודש, ל- 12 חודשים), אזי במהלך 12 החודשים הראשונים בעלת הדירה לא תוכל להעלות לדני את דמי השכירות. נקודה. כמובן שאין מדובר בהעלאת דמי השכירות הנובעת מהצמדה למדד המחירים לצרכן או לשער הדולר, אם קיים סעיף הצמדה שכזה, שאז ההעלאה חוקית כמובן.
2. אם לעומת זאת החוזה של דני הסתיים, ובעלת הבית מנהלת עמו כעת משא ומתן על חוזה חדש לתקופה נוספת, אזי במקרה זה לכאורה אין כל הגבלה על העלאת דמי השכירות: הצדדים אינם קשורים ביניהם חוזית, השוק הינו שוק חופשי, ובעלת הבית יכולה לדרוש מדני לשלם עתה איזה סכום שתחפוץ.
3. ואולם, קיימת גם אפשרות שלישית, שמדובר ב"תקופת האופציה". בתקופה זו, כשעומדים לחלוף 12 החודשים הראשונים, והסכם השכירות עומד להסתיים, מתעורר לחיים "סעיף האופציה", המאפשר לכם להמשיך את החוזה הנוכחי לשנה נוספת, בד"כ. סעיף האופציה קובע תנאים מסויימים, אשר בהתקיימם תיחשב האופציה כאופציה שמומשה  (והחוזה ימשיך לחול לתקופה נוספת). אם לעומת זאת התנאים לא יתקיימו כלשונם, האופציה לא תתממש, והחוזה יסתיים.

דני שלנו נמצא בדיוק בתקופה שכזו: שנת השכירות הראשונה שלו בדירה עתידה להסתיים, והוא מעוניין לממש את האופציה ולהמשיך להתגורר בדירה שנה נוספת.

בהסכם של דני, האופציה להאריך את השכירות הייתה שלו, דהיינו, לדני נתונה הבחירה אם להאריך את החוזה בשנה נוספת, או לא. מרגע שדני הודיע כי הוא מעוניין בכך, בעלת הבית הייתה חייבת לאפשר לו את המשך השכירות, מבלי שהיא תוכל להרהר בדבר, ולכן השגיאה הראשונה של דני הייתה שהוא המתין בכלל להסכמת בעלת הדירה, במקום להודיע לה בכתב ובמועד הקבוע לכך על מימוש האופציה וחידוש החוזה.

אם לא כתוב שאסור – אז מותר

מכל מקום, בין הצדדים הוסכם לבסוף על המשך השכירות. אך מה לגבי גובה דמי השכירות? בעניין זה נראה מייד כי דני ביצע שגיאה נוספת, כשהסכים להעלאת דמי השכירות ולא התנגד לה.

יש להבין כי בחוזים מסוג זה קיימים שלושה מצבים אפשריים:

1. מקרים בהם החוזה קובע כי דמי השכירות יעלו בתקופה הנוספת: למשל: "בתקופת האופציה יעלו דמי השכירות ב- 8%". במקרה זה השוכר מודע מראש למחיר האופציה, וכשהוא מודיע על מימושה הוא למעשה מסכים להעלאה.
2. מקרים בהם החוזה קובע כי דמי השכירות יוותרו בעינם: במקרים אלו הצדדים קובעים שבתקופת האופציה דמי השכירות יוותרו בעינם, בתנאים המקוריים של ההסכם, וכמובן שלא ניתן לשנות הסכמה זו באופן חד צדדי, על דעת המשכיר בלבד (שינוי שכזה ייחשב להפרת חוזה מצד המשכיר).
3. מקרים בהם החוזה "שותק": במקרים אלו נקבעה אופציה להארכת התקופה, אך דמי השכירות אינם מוזכרים כלל בסעיף זה. אם חיפשתם איזכור לנושא גם בסעיפים אחרים של החוזה, ולא מצאתם כאלו, הרי שהחוזה למעשה "שותק" בעניין זה. המשמעות של שתיקה זו היא, שהעלאת דמי השכירות אסורה! כך למשל בחוזה של דני, שהוא לא טרח לפתוח, נקבעה אופציה לשנת שכירות נוספת. מאחר ולא נאמר שם אחרת, המשמעות היא שבתקופה זו ימשיכו לחול על הצדדים כל הוראות החוזה המקורי, כולל ההוראה הקובעת ששכר הדירה הינו 4,000 ₪ בלבד.

מה היה כדאי לדני לעשות ?

לאור זאת, הטעות של דני הייתה שהוא הסכים לדרישה זו של המשכירה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוזה: שהרי, מרגע שהמשכירה קיבלה את הסכמתו של דני להעלאת דמי השכירות (והוא אף שלח לה 12 שיקים חדשים ע"ס 4,500 ₪ האחד), מרגע זה קיבלה ההסכמה החדשה ביניהם חיים משל עצמה!

לדני לא יהיה קל בכלל לבטל עתה את הסכמתו זו, ולדרוש את ההפרשים בחזרה, אך בואו ונלמד אנחנו מה דני כן יכול היה לעשות, ומראש, בכדי לממש את זכותו החוזית:

1. להעביר למשכירה הודעה בכתב על רצונו בחידוש החוזה, במועד הקבוע בחוזה.
2. לעמוד על שלו בשיחה הטלפונית ולסרב להעלאה החד צדדית.
3. לשלוח למשכירה מכתב תשובה ברור והחלטי, ואליו לצרף 12 שיקים על סך 4,000 ₪ האחד.

כל אלו היו מבהירים למשכירה שלפניה עומד שוכר מבין עניין, והיא הייתה חושבת היטב טרם תסתבך עימו.

אם אין הגנה חוקית – לפחות שיהיה הסכם ברור

לסיכום, ניתן לראות שכמו בחיים, לא רק למילים יש משמעות, אלא גם לשתיקה, ולכן מומלץ לכתוב תמיד את הדברים ברורות, ולא להשאיר שום מקום לשאלות ופרשנויות בהסכמים.

שימו לב גם ל"חובת ההודעה מראש". בחוזים רבים מתחייב השוכר להודיע מראש על רצונו בהארכת תקופת השכירות, ועליו לתת למשכיר הודעה בכתב בד"כ, עד לחודש או חודשיים טרם תום תקופת השכירות המקורית. במקרה שתאחרו לתת את הודעת ההארכה, יוכל המשכיר לדקדק עימכם על קוצו של יום, ולסרב לבקשתכם לממש את האופציה (למשל בתואנה כי הוא כבר התחייב להשכיר את הדירה למשפחה אחרת). לכן, שימו לכם תזכורת כבר בעת חתימת החוזה המקורי, למועד ההודעה, כדי שלא תפספסו ותתאכזבו.

בהצלחה.

מה קורה כשאזרח ישראלי בן כ- 70 (!) מחליט לנצל את חולשתן ואוזלת ידן של נשים פיליפיניות רבות,

מקיים עימן יחסי מין, מצלם את האקט וסוחט מהן כספים אחר כך …. ?

התשובות – בפנים.

התביעה

הפעם מדובר היה בתביעה כספית לתשלום של 500,000 ₪ בגין אונס, סחיטה באיומים, גזל ועשיית עושר שלא במשפט, פגיעה

בפרטיות, נגישה או רשלנות ועיכוב נכסים שלא כדין. התביעה נדונה בבי"מש שלום בת"א.

התובעת

אזרחית פיליפינית שהועסקה כדין ע"י שגרירות דרום אפריקה בישראל.

הנתבע

אזרח ישראל בתחילת שנות ה-70 לחייו.

טענות התובעת כפי שהובאו בפני בית המשפט

התובעת טענה כי עבדה בין 2001-2003 עבור שגריר דרום אפריקה בישראל, וכשנזקקה לכסף

פנתה לנתבע, שהיה "מלווה כספים לקהילה הפיליפינית".

היא לוותה ממנו 2,000 $ וכעירבון הוא נטל את דרכונה.

לאחר מכן לוותה עוד 3,000 $, והתחייבה להחזירם בריבית של 10% לחודש.

הנתבע סחט אותה ובפועל היא השיבה לו 6,100 $ ועוד 11,672 ₪, והוא ביקש שתחתום על הודאה

כי חייבת לו 26,000 דולר (!).

אחרי כן "התפתחו יחסים אינטימיים" בין הצדדים. כאשר שכבו, היא גילתה שהוא מצלם את היחסים

האינטימיים, ולכן ברחה לשירותים, הנתבע רדף אחריה תפס אותה וחדר אליה בניגוד לרצונה.

בעקבות האירוע ניתקה עימו יחסים, והוא איים עליה שישלח את הקלטת למשפחתה בפיליפינים

ולמעסיקיה.

תחת איום זה הסכימה לשלם לעו"ד ישראלי סכום נוסף, ולחתום על הסכם לפיו היא חייבת לנתבע בעצם סך של 30,000 דולר (!).

לאחר מסכת נוספת של תביעות מצד הנתבע, צוי עיכוב כנגדה יציאה מהארץ וכיו"ב (גם משרד החוץ היה מעורב.. חגיגה שלמה),

הגישה לבסוף התובעת, בעזרת מתנדבת ישראלית, תלונה במשטרה נגד הנתבע.

בחיפוש שנערך בביתו נמצאו כ-120 קלטות וידיאו בהן מצולמות נשים פיליפיניות במצבים אינטימיים עם הנתבע, שהוא צילם במהלך יחסי המין איתם.

[ להזכירכם, מדובר באדם שגילו היה אז קרוב ל- 70, ושהיה מוכר בקהילה הפיליפינית כ"מלווה כספים" לנשים שמשתכרות שכר מינימום ושולחות את כספן למשפחתן בפיליפינים ].

ומה טען הנתבע להגנתו?

הנתבע הודה כי קיים מערכת יחסים אינטימיים לתקופה ארוכה עם התובעת, ש"ניצלה זאת לקבל

ממנו הלוואות".

טען כי הוא לא לקח את דרכונה, הוא לא מלווה בריבית לקהילה הפיליפינית, והוא לא סחט אותה.

לשיטתו, החוב הגיע ל- 30,000 דולר פשוט כי חלפו שנתיים.

בית המשפט ניתח את התיק וקבע כי:

לגבי טיב יחסיהם:

–                      אין מחלוקת כי במשך תקופה קיימו התובעת והנתבע יחסי מין בהסכמה.

–                      אין מחלוקת כי התובעת לוותה כספים מהנתבע. המחלוקת היא לגבי גובה הסכום ההלוואות וסכומי החזר ההלוואות.

–                      אין מחלוקת כי התובעת ניהלה עסק של הבאת עובדות מהפיליפינים ללא אישור ואף השתמשה בכספים של שגריר דרום אפריקה לשם כך.

לגבי הצילומים:

–                      אין מחלוקת כי הנתבע צילם קיום יחסי מין עם נשים מהפיליפינים בתנוחות כפי שנצפו בקלטות שהוגשו כראיות בביהמ"ש (מתוך כ-100 קלטות, הוגשו 10 קלטות בלבד).

–                      ואולם, הנתבע העיד כי לא צילם את התובעת והראיה היא שלא נמצאה בין הקלטות קלטת שבה היא מצולמת.

–                      בית המשפט האמין לה שראתה את האור במצלמה דולק.

–                      ואולם, מאחר ולא הוכח כי בסופו של דבר התובעת צולמה בפועל, לא נפסק פיצוי בעניין זה.

לגבי יחסי המין הכפייה:

–                      בין הקלטות הרבות שהובאו לבית המשפט, הייתה אחת בה רואים שתי נשים, האחת מבוגרת והשנייה צעירה, המבוגרת שוכבת על המיטה והנתבע מפשיט בכוח את הצעירה שמנסה למנוע זאת ממנו, הוא מפשיט אותה וחודר אליה, היא פורצת בבכי והנתבע מוציאה מהחדר. הנתבע טען בעניין זה כי "הצעירה בכתה משום שהתגלה אצלה סרטן".

–                      נקבע כי אכן חלק מהנשים קיימו איתו יחסי מין בהסכמה, אך לא כולן.

–                      לגבי התובעת – נקבע שעדותה מהימנה, התנהגותה הצביעה על כך שהיא דוברת אמת וכי עברה חוויה קשה.

– נקבע כי הנתבע קיים עם התובעת יחסי מין בניגוד לרצונה – ומתקיימת כאן עוולת התקיפה.

לגבי החוב שתפח:

כאמור, הוצגו שני מסמכים בהם מודה התובעת בחוב של 26,000 $ ולאחר מכן 30,000$.

התובעת טענה כי נאלצה לחתום עליהם תחת איום, וגרסת הנתבע לגבי החוב וגבייתו היא תמוהה, ולא נתקבלה.

לסיכום

בית המשפט קובע כי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובעת, הנתבע ישלם לה סך של 300,000 ₪ כפיצוי, הוצאות המשפט ושכ"ט בסך של 60,000 ₪.

ואני אומרת?

לפעמים, אין מילים.

אתחיל ואומר כי האירוע הנ"ל קרה במציאות בישראל שנת 2010 והוא אינו פרי דמיוני, על אף המימד הקומי-טראגי שבו:

מעשה שהיה כך היה

1. התובעת, מורה לנהיגה, שוחחה בטלפון נייד במהלך הנהיגה, שלא באמצעות דיבורית, וניידת משטרה עצרה אותה.
2. בניידת היו מתנדב ושוטרת, התובעת הודתה במעשה, וקיבלה דו"ח.
3. או אז, שאל  המתנדב את המורה לנהיגה מיהו המורה לנהיגה. המורה השיבה שהיא, ושיש גם מורות לנהיגה.
4. בתגובה שאל אותה המתנדב אם הרכב הוא שלה או "של בת זוגה".
5. התובעת (אשה נשואה עם 3 ילדים), ביקשה מהמתנדב לחזור על דבריו, והוא שוב חזר על הדברים.
6. בתגובה היא התפרצה עליו, על שהוא מעז לרמוז כאילו יש לה נטייה לסבית.
7. הוא התנצל, וגם השוטרת התערבה, אך המורה לא הייתה מוכנה לקבל את ההתנצלות.
8. השוטרת שניסתה לסייע אמרה שהמורה לא צריכה לעשות מזה עניין, וגם לה יש "שתי קרובות משפחה כאלה"….
9. בתגובה החלה המורה לצעוק על השוטרת ודיברה בלשון בוטה, תוך נפנוף ידיים.
10. בסערת רוחה התובעת נפצעה באפה והחלה לדמם, ומייד לאחר האירוע פנתה ליחידה לתלונות הציבור במשטרה והגישה תלונה נגד המתנדב.
11. המתנדב התנצל שוב, וכך גם התנצל במהלך הבירור שהתקיים בעניין. שם הסתבר כי התבטאותו נבעה מתרגום כושל של האנגלית, שהיא שפת אמו, לעברית (התכוון לומר "בן זוגך" ויצא לו "בת זוגך").
12. בהמשך הציעה עוזרת היועץ המשפטי למשטרה פיצוי בסך 800 ₪ כדי להרגיע את הרוחות, והמורה סירבה לפיצוי, והגישה תביעה.

בית המשפט קבע כי

1. הדברים שנאמרו על ידי המתנדב נאמרו במקום מבודד, כשהוא נמצא בתוך הרכב, כאשר הכשל הלשוני נבע משפתו של המתנדב שהיא אינה עברית, ולא הייתה לו כל כוונה לפגוע. כמו כן המתנדב התנצל מייד.
2. לאור אלו, הם אינם מהווים לשון הרע.
3. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי לתובעת נגרמה עגמת נפש (אפילו שתגובתה מופרזת מאוד), ולכן זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה.
4. אשר על כן התובענה התקבלה חלקית, ולמורה נפסק סך של 1,000 ₪.

ועל זה נאמר

אין מילים 🙂